ימי אבל

אובדן יקיר היא אסון לקרוביו, בני משפחתו וחבריו. אולם למרות הכאב והיגון על בני משפחתו לדאוג ללוותו בדרכו האחרונה בצורה ראויה ולהנציח את זכרו במצבה.

ביהדות מייחסים חשיבות רבה לכל הקשור לטקס ההשכבה. בתורה נאמר "בשובך אל-האדמה כי ממנה לקחת כי עפר אתה ואל-העפר תשוב". מרבית מנהגי הקבורה נוצרו בימי הקדם בתקופת המשנה (המאה השנייה לספירה). אז נקבע כי יש לקבור את כל היהודים בתכריכים זהים כדי שלא יהיו הבדלים בין עשירים לעניים. אז גם התעצב יחס הכבוד כלפי הנפטר ולטקס הקבורה כאל אחד סוגי הצדקה שחובה למלא לא רק על בני משפחה אלא על קהילה כולה.

מרגע המוות ועד הלוויה כל בני משפחה הקרובים של המנוח  אב, אם, אח, אחות, בן, בת, בעל, רעיה) מצויים במצב אבל, כלומר יגון עמוק. כל פעילותם מסתכמת בארגון של לוויה ראויה. המצוי במצב אבל פטור מעבודה, אינו מתקלח, אינו מסתפר, אסור עליו לנהוג בחיי אישות.

ספירת שבעה ימי האבל מתחילה מרגע הלוויה. במשך כל הימים הללו על קרוביו של המנוח לשהות ביחד. נהוג לשבת בכיסאות נמוכים או על רצפה, אסור לצאת החוצה (פרט לבית כנסת). בתום שבעת ימי האבל (השבעה) נהוג לפקוד את קברו של הנפטר. לאחר מכן יש לפקוד את הקבר בתום 30 ימי אבל (השלושים). בדרך כלל, לקראת המועד הזה במקום הקבורה מוצבת מצבה.